בראשית הבריאה, מיד לאחר שנברא האור מגיע תורו של הרקיע, המבדיל בין ה”כאן” וה”שם”. מאז, מלווים את הקיום שלנו “שם” שונים, ובריבוי - “שמיים”. כמו הילד בסרטון המפורסם של “רחוב סומסום”, שמנסה להיות “שם” ומוצא את עצמו שוב ושוב “כאן”- הוא ניצב תמיד ממול, מגדיר את המיקום שכאן, ממשי אך בלתי מושג. בין אם הוא מקום אחר, זמן אחר, עולם אוטופי או זיכרון רחוק, הוא משמש תמיד כנקודת ייחוס, שעל פיה מוגדר המיקום הנוכחי.
[שם,שם] הוא סימון המקור של הציטוט. הוא מסמן את היותו פרט גזור מתוך הקשר, שנוכחותו כאן היא כנתין זר של מדינה אחרת. ההפנייה אל המקור מקשרת את הטקסט שכאן ועכשיו עם מקומו בארכיון הנצח. בניגוד לתנועה המודרנית של הקידמה, הציטוט הוא המנגנון של המסורת.
התערוכה [שם,שם] מציגה יצירות אמנות המבקשות לייצר זרות אל הכאן והעכשיו, ולהצביע אל מקום אחר. אוטופיה מדומיינת, תרבות גיאוגרפית שונה, מחוז געגועים או גאולה דתית, נוכחותן בתערוכה היא כשל אזרח זר, ציטוט המבקש מאיתנו לעזוב את ה”כאן” ולעקוב אחריו אל מקורו, מזמין אותנו “להיות שם”.